פירות הקיץ בגינה ביתית

פירות הקיץ בגינה ביתית

אנו עומדים בימי הקיץ ופירות העונה החלו מבשילים, בהרבה גינות ישנם מספר עצים (כגון: משמש, אפרסק, ענבים, תפוח) והלכות שמיטה מרובות הן, במאמר נעסוק בשאלות המרכזיות המתעוררות בעצי הפרי הפרטיים בתקופה זו

הרב יהודה הלוי עמיחי | סיון-תמוז תשס"ח

 

אנו עומדים בימי הקיץ ופירות העונה החלו מבשילים, בהרבה גינות ישנם מספר עצים (כגון: משמש, אפרסק, ענבים, תפוח) והלכות שמיטה מרובות הן, על כן נכתוב בקיצור את השאלות המרכזיות המתעוררות בעצי הפרי הפרטיים בתקופה זו.

 

א.כיסוי הפירות כהגנה מפני מזיקים

ב.כניסת הבאים לקחת את הפירות

ג.הוצאת הפירות החוצה לטובת הציבור

ד.כמות שיכול בעל המטע לאסוף

ה.עשיית ריבות מהפירות

 

א. כיסוי הפירות כהגנה מפני מזיקים

 

אחת השאלות המרכזיות בגינה היא האם מותר לכסות את הפירות בכיסוי המונע מציפורים ומזבוב הפירות לאכול את הפירות.

הרמב"ם (פ"א ה"ה) כתב: "ולא יסוך את הנטיעות בדבר שיש לו זוהמא כדי שלא יאכל אותו העוף כשהוא רך". מכאן אנו רואים שאין לעשות פעולות לטובת הפרי, אפילו אם יבואו העופות ויאכלוהו. למד הרב קוק זצ"ל מכאן שאין לעשות כל פעולה שהיא לאוקמי פירא, וכפי שכתב (שבת הארץ פ"א ה"ה אות טז):

"עבודה שהיא לצורך הפירות – לעולם אסורה, שמה שהוא לצורך הפירות – הפקיעה התורה, שהפקירה את פירות שביעית לכל, וסילקה יד הבעלים מההם, ואפילו כשהם נאבדים אסור לעשות עבודה בשבילם".

מכח סברה זו פסק הרב קוק זצ"ל שמה שהתיר הרמב"ם (פ"א הט"ו) למרס את האורז מדובר רק באורז היוצא לשמינית, אבל אורז של שביעית אין היתר להשקותו שהרי יש בזה משום אוקמי פירא. 

שיטת הרב קוק זצ"ל נובעת מכך שאין הפירות שייכים כלל לבני אדם ועל כן אסורה כל פעולה לטובת הפרי, אפילו לצורך הצלתו מנזקים ודאיים. החזו"א (סי' טז ס"ק ד, סי' כא ס"ק יד) חולק על יסוד זה  וסובר שאמנם הפירות הם הפקר, אולם אם לא יהיו פירות בעץ יחשב כאילו העץ מת, ועל כן התירו פעולות הצלה של הפירות. הפירות שייכים לכל כלל ישראל, והכל שותפים בו, ועל כן הבעלים יכולים לדאוג לכך שיהיו פירות לכלל ישראל.

 

על פי מחלוקת זו נראה שלדעת הרב קוק זצ"ל אין לפרוס רשתות להגנה על הפירות ואילו לפי החזו"א יש אפשרות להגן על הפירות. מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל כתב (התורה והארץ ח"ג סי' צח) שאמנם הרב קוק זצ"ל אסר פעולות המצילות את הפירות אולם כל זה כאשר הבעלים עושים כבתוך שלהם, אולם אם עושים זאת כשלוחי בית דין, וכהפקר לציבור כולו, בזה פשוט שמותר גם לדעת הרב קוק זצ"ל.

נראה שסברת הרב ישראלי זצ"ל היא ע"פ דברי הרמב"ן (בהר כה,ז) שאיסורי שביעית עיקרם כשאדם קוצר ובוצר לעצמו ולצרכו, אבל כאשר עושה לטובה הציבור אין בזה משום איסורי קצירה ובצירה שהרי מופקר לכל. ולכן לעניין להגן על הפירות למען הרבים גם לדעת הרב קוק זצ"ל, אמנם יתכן שאין חיוב שאדם יעשה פעולות אלו, אבל יכול הוא לעשות פעולות לטובת הפירות המיועדים לכלל הציבור. לכאורה נראה לפי יסוד זה שאם ידעו שהפעולות נעשות לטובת הציבור שיוכלו לאכול פירות אלו, א"כ גם לדעת הרב קוק זצ"ל יש מקום להתיר.

 

נראה שהמהדר לנהוג כדעת הרב קוק זצ"ל לא יפרוש רשתות להגן על הפרי, אבל יש מקום גדול להקל כדעת החזו"א מכיוון ששביעית כיום מדרבנן, ובייחוד אם יציין ויפרסם שנעשה לטובת הציבור.

 

ב. הכניסה לחצר המופקרת

 

בית הלל סוברים שאין אוכלין פירות שביעית אלא בטובה (עדויות פ"ה מ"א) ופרשו הראב"ד והר"ש שצריך לבקש רשות על מנת להכנס לנחלת אדם אחר לקחת פירות שביעית, למרות שהתורה אמרה "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" חששו חכמים שאנשים ירגילו עצמם לאכול מפירות חבריהם גם בשאר השנים, ועל כן תקנו שיבקשו רשות מבעל השדה שיתן להם את הפירות. ויש בכך משום תיקון העולם (עיין תויו"ט).

אמנם יש שהסתפקו במקרה  שבעל החצר אומר שהוא לא מפקיר את השדה, האם אפשר לקחת מפירות העץ שברשותו.

 

לכאורה יסוד שאלתנו הוא האם שביעית היא הפקר של הקב"ה, ואפילו יעמוד אדם ויגיד אינני מפקיר הרי שפירותיו הם הפקר, או ששביעית היא הפקר האדם שהוא צריך להפקיר את הפירות אבל אם לא יפקיר הרי שפירות העץ אינם מופקרים? לכאורה נחלקו בשאלה זו ראשוני האחרונים, השאלה שעמדה בפניהם היא האם יש קדושת שביעית בפירות הגוי, שהרי הגוי לא מפקיר שדהו ופירותיו, לדעת הב"י אין במקרה זה קדושת שביעית ואילו המבי"ט סובר שגם במקרה זה יש קדושת שביעית. 

 

כתב המבי"ט באבקת רוכל (סי' כב ד"ה והיתה):

"ואם תתעקש לומר כי לא פטרה תורה ממעשרות אלא מה שהוא הפקר שהם פירות ישראל אבל פירות גוי שאינו מפקירם יהיו חייבים, לא היא, דאטו ישראל שגדר כרמו ולא הפקירה בשנת השמטה יתחייב במעשר, הא רחמנא אפקרה לארעיה לעניים ולעשירים, ולכך אין שום חיוב מעשר כל שכן דגוי".

ועל כך השיב הב"י, אבקת רוכל (סי' כד):

"ועתה ראיתי מה שכתב החכם כמוהר"ר משה מטראני נר"ו לפטור בשביעית ממעשרות גדולי שנת השמטה בקרקע גוי ולקחם ישראל ממנו קודם מירוח ומירחן, וטען ראשונה כי מן התורה אין בשנת השמטה חיוב במעשרות כו' ואני אומר, כי מה שהוא סובר שהוא עקשות הוא היושר, כי לא נפטרו פירות שביעית ממעשרות אלא מטעם הפקר וכל שאינו מופקר לא נפטר ממעשרות, ומה שטען אטו ישראל שגדר כרמו ולא הפקירו כו' יש לומר שזהו כמודיע הדבר בסתום ממנו דאיכא למימר בהא אין הכי נמי שהיא חייבת אע"ג דרחמנא אפקירה כיון דאיהו לא אפקריה, ואפילו אם תמצי לומר דפטורה איכא למימר שאני התם דרחמנא אפקריה מה שאין כן בשל גוי כו'."

 

הרב קוק זצ"ל (מבוא לשבת הארץ פי"א) האריך בויכוח שבין הב"י והמבי"ט ומסביר שגם הב"י לא עלה בדעתו כלל שאין שביעית אפקעתה דמלכא, שהרי ברור שהתורה צוותה והשביעית תשמטנה ונטשתה, והיתה שבת הארץ לכם לאכלה, וא"כ התורה נתנה את שבת הארץ לכל אחד שיאכל מהפירות, ואולם הב"י כתב לדעת המבי"ט - לשיטתך שיש קדושת שביעית בשל נכרים, עדיין יש לחייב בתרו"מ שהרי אין כאן הפקר לכל, שהרי הגוי שומר את פירותיו, וממילא אין כאן פטור של ידך ויד הכל שווים. אבל בשל ישראל ברור שיש בהם קדושת שביעית ואין בהם חיוב תרומות ומעשרות, אולם אם יעמוד ישראל ויגדור שדהו קודם הופעת הפירות, ומראה בפועל שאינו מפקירו, בכך מעלה הב"י סברא שמא גם  אצל ישראל לא יחול דין הפקר.

העולה שגם לדעת הב"י הפטור מתרומות ומעשרות איירי שהוא גודר את הכרם שלו קודם הופעת הפירות, ואז ביטל את ההפקר, אבל אדם רגיל שהשדה פתוחה אפילו אם לא יפקיר בפועל, ואפילו אם יבוא ויאמר אני לא מרשה שיכנסו כעת לגינתי ולא מרשה לקחת מהפירות, במקרה כזה תחול קדושת שביעית, שהרי הם קדשו משעה ראשונה, קודם שעמד וצווח, ומעיקר הדין הם הפקר, אבל ראוי לבקש רשות.

 

אולי משום כך הוסיף הרב קוק זצ"ל (שבת הארץ פ"ו הט"ו) שאם בעל הבית לא נתן רשות לקחת מהפירות, מכל מקום אסור לעבור על דעתו ולאכול הפירות בלא רשותו, דהיינו לא מדיני קדושת פירות שביעית, שאמנם חלה עליהם קדושת פירות שביעית, אבל יש איסור לעבור על דעת בעל הבית בלא רשותו, זה מדיני בין אדם לחברו, שהפירות הם קדושים מצד עצמם שהרי בעל הבית לא גדר את שדהו, אבל אין לאכלם, מדיני בין אדם לחברו. ובכך סרה קושיית ההלכות שביעית (כסא דוד ב"ק דף קי סי' ז) שהרי ברור שאין צריך לשמוע למי שלא נותן רשות לקחת מהפירות, דאמנם צדקו דבריו מדיני קדושת שביעית, שחלה על הפירות הללו, אולם עדיין לא התירו את בעיית בין אדם לחברו.

 

ברור לפי הסבר זה שאין צורך לעמוד ולהפקיר את השדות שהרי הם מופקרות מדין תורה, וגם לדעת הב"י רק אם יעמוד ויגדור קודם הופעת הפירות,  בכך דן הב"י שמא יתבטל ההפקר, אבל בשדה רגילה שלא עשו פעולה של גידור הרי שהפירות מופקרים לכל, ואין צורך להפקירם שנית. אולם יתכן שיש מקום לעמוד ולהפקיר לא מעיקר הדין אלא כדי לעורר את העם לידיעה שהשדה מופקרת ושומרים כאן קדושת שביעית.

 

ג. איסוף פירות על מנת לתתם לאחרים

 

פעמים רבות ישנו חשש שהפירות ירקיבו על העץ בזמן מועט, ולאנשים לא נעים לקחת מפירות שבחצר חברם, ועל כן מעוניין בעל הבית לאסוף את פירות העץ ולחלקם לכל מי שירצה. ונשאלת השאלה האם מותר לעשות כן? 

הרמב"ם (פ"ד הכ"ד) אומר שהאוסף את כל פירותיו לתוך ביתו ביטל מצוות עשה. הכס"מ מבאר שהדין שאסור לאסוף את כל הפירות, מבוסס על דברי המכילתא (משפטים פרשה כ):

והשביעית תשמטנה ונטשתה, מפני מה אמרה תורה, לא שיאכלו אותה עניים, הרי אני מכניסה ומחלקה לעניים, תלמוד לומר והשביעית תשמטנה - ונטשתה, מגיד, שפורץ בה פרצות אלא שגדרו חכמים מפני תקון העולם".

 

מדברי המכילתא עולה שאסור לאדם אפילו לאסוף על מנת לחלק לעניים, נראה שעצם האסיפה של כמות גדולה היא האיסור, ועל כן אין להתיר לבעל השדה שיאסוף על מנת לחלק לאחרים. ואכן בספר חוט שני (ח"ב עמ' שמח) כתב שאסור לאדם לקצור לצורך חלוקת הפירות לרבים.

 

המעיין בדברי המכילתא והרמב"ם יראה ששניהם הגדירו את האיסור באופן שמכניס את הפירות לתוך ביתו ומשם הוא מחלקם ואת זה אסרו, שהרי באופן זה מראה בעלות על הפרי ואת הבעלות התורה אסרה, וכפי שהרמב"ן (ויקרא כה, ו) הגדיר שיסוד האיסור בפירות שביעית הוא בעלות האדם על הפירות, אבל אם עושה זאת לצורך הרבים אין איסורי שביעית בשליחות בית דין, שהרי אין זה קציר פרטי אלא צורך ציבורי. ועל כן כאשר אדם מכניס את הפירות לתוך ביתו ומחלק הרי זו צורת בעלות על הפירות, כפי שבמעשר עני שהמביא לתוך ביתו יש לו טובת הנאה, שהרי יכול לחלק לעני זה או אחר, אין כאן פירות מופקרים. ואדרבא בכך שאומר שיתן לעניים ג"כ מראה שהוא מחליט למי לתת, שהרי הפקר של שביעית הוא הפקר לכל, לעניים ולעשירים, וכן לחיה ולבהמה.

על כן נראה שההכנסה לבית האדם היא האיסור בשביעית, אולם אם רואה שלא באים לקחת את הפירות וכדו', יכול לקטוף את הפירות אולם לא יכניסם לביתו אלא יניחם במקום המיוחד לרבים והכל יוכלו לקחת משם ללא טובת הנאה של האדם.

 

במקרה זה אין צורך שהקוטף עצמו יהיה שליח בית דין שהרי הוא קוטף לרבים, ואין כאן כל בעלות של פירות שביעית. בכל אופן ברור שאם הבעלים רוצה לגדור את הגינה ולחלק לאחרים אינו יכול שהרי הוא מבטל את ההפקר, אבל אם אינו גודר שדהו אלא אוסף לצורך רבים ומניחם כהפקר -אפשר להקל. וכן כתב במעדני ארץ (סי' ז אות ב ד"ה ונראה).

 

ד. כמות שיכול בעל המטע לאסוף

 

כאשר יש פירות רבים בעל המטע רוצה לקטוף יותר פירות, ונשאלת השאלה מהי הכמות שיכול לאסוף בכל לקיטה?

 

הרמב"ם (פ"ד הכ"ד) כותב שיש לו להביא מעט לתוך ביתו כדרך שמביאין מן ההפקר, חמש כדי שמן, חמש עשרה כדי יין. דינו של הרמב"ם מבוסס על המשנה (פ"ה מ"ז) שמתירה למכור חמש כדי שמן וחמישה עשר כדי יין, שכן דרכו להביא מההפקר. ונשאלת השאלה מהו גודל הכדים הללו. ברור שאין אלו כדים קטנים ביותר שהרי המשנה (פ"ה מ"ו) התירה למכור "מגל יד, מגל קציר, ועגלה וכל כליה" העגלה נצרכה על מנת להביא משדה השביעית, ולכאורה אם הכוונה היא לכדים קטנים מדוע יש צורך בעגלה, אלא מוכח שכדים המדוברים כאן הם חביות, וכן כתב במשנה ראשונה (פ"ה מ"ז) שהגמ' קוראת פעמים לכד חבית, ולחבית כד. ולכן איננו יכול להביא בכתף ועליו לקחתם בעגלה. אולם אין תיאור מהי הכמות שמותר להביא.

 

לכאורה יש להוסיף ולהקשות הרי הרמב"ם (פ"ד ה"א) כתב שמותר לקצור מעט מעט ואוכל, וא"כ כיצד אפשר לקחת עגלה על מנת לקצור, וכי זהו המעט מעט, ואפילו אם נסביר שהמעט הוא מזון שבועי לתצרוכת בני ביתו, האם לצורך כך יש לקנות עגלה?

 

נראה שקציר רגיל יש לקחת מעט מעט, אבל כאשר קוצר הרבה הרי זה כדרך הסוחרים שהם קוצרים על מנת למכור ולכן אסור לקצור כמות מעבר לרגילות לו ולבני ביתו, שהרי בכך הוא מבטל את ההפקר. יסוד זה שאיסור לקיטה קשור לדיני סחורה, כתב המהרי"ק (פ"ו ה"ב) "והטעם שלא נאסר אלא כשלוקט לסחורה". אולם כאשר רוצים לעשות יין או שמן, כאן אין חשש שמא עושה לצורך סחורה, שהרי כן הוא לוקט ומביא מההפקר, כמות הנדרשת לו לכל השנה, על כן התירו לו לקצור אפילו יותר מאשר מעט מעט שהרי אין חשש סחורה בהכי, כל זה רק בדברים שהם מעובדים ועושים מהם יין ושמן, וכן אם יעשה ריבות או מרקחות שניכר שזה לצורך בני ביתו בלבד (אפילו לשנה הקרובה) הרי זה מותר. אמנם כל זה ביין ושמן, שהתורה נתנה להם דין של פרי, אבל בשאר משקים תלוי הדבר ברגילות, אולם אם יעשה רק לתצרוכת ביתו אפשר להקל אפילו בחמשה עשר כדי יין שהרי כך היא רגילות להביא מההפקר, לא לוקח לסחורה ולא מבטל את ההפקר שבפירות. הכמות היא כפי שאדם לוקח לעשות לביתו כחמישה עשר כדי יין, דהיינו צריכה שנתית, עד העונה הבאה.

 

אמנם מדברי הרמב"ם שביעור היינו כליון מוחלט, היה מקום לומר שהכמות היא רק עד שעת הביעור, אולם לשיטת הראשונים שביעור היינו הפקר, הכוונה היא חמשה עשר כדים לתצרוכת שנתית, ובלבד שלא יעשה למכירה. העולה א"כ שבדבר שיש רגילות לעשות ריבות ומוצרים מעובדים אפשר לקחת לכמות שנתית לו ולבני ביתו.

 

ה. בישול פירות ועשיית מרקחות

 

מרן הרב קוק (משפט כהן פד, פה) נוטה לאסור עשיית מיני מרקחת מתפוזים, ושלש סיבות הביא לאיסור:

א. שינוי מברייתם, כמו שלקות שאיכותם יורדת בבישול. ב. מיעוט בכמות. ג. ממעט באוכליהן, שהרבה אוכלים פרי חי ולא פרי מבושל.

עוד חשש הרב קוק זצ"ל שמא בשלב הבישול הפרי נפסד בפרק זמן מסויים ואין להתיר למרות שלאחר מכן הוא מטיב.

 

האחרונים נחלקו האם יש להחמיר כן או שמא בדבר שיש הרבה שאוכלים אותו מבושל, למרות שיתכן שממעט מאוכליו  אין כאן הפסד פירות שביעית. ובייחוד יש לדון על הפסד זמני, מכיוון שגם ביין יש שלב מסויים שהיין תוסס ולא ראוי לשתיה ובכל אופן לא נאסרה עשיית היין. מכאן לכאורה מוכח שאין לחוש להפסד זמני, אלא לשאלת הפסד הפירות ושינויים.

 

אולם כל המחלוקת הזאת היא לגבי תפוזים ואשכוליות שיכולים לשומרם, אולם מה הדין בפירות שבסוף העונה, שבהם כבר אין אפשרות לשמרם, והם יפסדו מאליהם, האם כאן נאמר מכיוון שיהיה בודאי הפסד לפירות, ועל ידי הבישול ועשיית הריבה זו היא הדרך היחידה לשמור את שהפירות יהיו אכילים, האם עדיף להניחם להפסד או שמא עדיף לעשות מהם מרקחות ועל ידי לשמור קדושת פירות שביעית. נראה שבמקרה כזה הכל מודים שעדיף לעשות מרקחת מהפירות, ולא להפסידם.

 

ו. סיכום

 

א.אין צורך להפקיר את השדה בפני שלשה, אלא הפירות מופקרים מאליהם.

ב.יכול להניח הגנה על הפירות של יתקלקלו.

ג.הקוטפים בגינה ישתדלו לבקש רשות להכנס לחצר. אם בעל הבית לא ירשה הרי שראוי לא להכנס.

ד.משעה שהפירות מתחילים להתקלקל הרי שאפשר לקטוף פירות ולהניחם שכל אחד יוכל לקחתם.

ה.בשלב זה יכול לעשות מהם ריבה ומיני מרקחת לשנה.