הלכות חלה

הלכות חלה

הלכות חלה מאת הראשל"צ הרה"ג מרדכי אליהו זצ"ל

הראשל"צ הרה"ג מרדכי אליהו זצ"ל | ניסן-אייר תשנ"ז גליון 16

 

א. חיוב חלה בחו"ל הוא מדרבנן בכל זמן. ובזמן הזה אף בארץ ישראל החיוב הוא מדרבנן, משום שהחיוב מן התורה מותנה בכך שכל עם ישראל יושב בארץ[1].

ב. לפי מנהג הספרדים יש להפריש בחו"ל שתי חלות גם בזמן הזה, אך אין למחות במקילים[2].

ג. שולחן שאין לו שפה - אינו מצרף לשיעור חלה בימינו[3]. משום כך עיסות בצק בכמות הפחותה משיעור חלה, שנילושו בנפרד והונחו לאחר מכן על שולחן אחד, אינן מצטרפות לשיעור חלה אף אם הן נוגעות אחת בשניה. ואם נדבקו ביחד[4] או שכיסו אותם במפה אחת, ברי שהן מצטרפות[5].

ד. גם תנור אינו מצרף לשיעור חלה בימינו. משום כך שתי עיסות שנילושו בנפרד ולא היה שיעור חלה בכל אחת מהן - יש לצרפן בסל אחד לאחר האפייה על מנת לקיים מצות הפרשת חלה[6]. בצירוף סל אין צורך שהככרות תיגענה אחת בשניה[7].

ה. באפיית מצות יד, שהפרשת החלה נעשית לכתחילה על ידי צירוף המצות לאחר האפייה[8], אין צורך להוציא את המצות מהתנור ישירות לתוך כלי שמצרף לחלה (סל קערה או כיסוי במפה כדלעיל סעי' ד), אלא ניתן להניחן תחילה על השולחן, ולאחר מכן לצרפן בכלי המיועד לכך, ולהפריש חלה[9].

ו. הרוצה להפריש חלה ולהשאיר את הככר שלימה - כגון שאפה חלות לשבת ושכח להפריש מהעיסה, ורוצה שהן תישארנה שלימות - יאמר מערב שבת, שהחתיכה שתישאר בסוף הככרות תיעשה "חלה"[10]. ובשבת עצמה אינו צריך לומר את נוסח הפרשת-חלה אלא לשייר חתיכה בסוף האוכל. והוא הדין שיכול לומר את נוסח הפרשת-חלה מערב שבת ולהתנות שהוא יחול על מה שיפריש בשבת, במקרה זה עליו להסיר את ה"חלה" לפני שאוכל, ואינו צריך לחזור על נוסח הפרשת חלה בשבת עצמה[11].

ז. במקרים אלו נעשית החתיכה שנשארת ל"מוקצה", ואסור לטלטלה בשבת[12]. על כן עדיף לסמן את המקום שממנו ואילך יחול עליו שם "חלה", עוד בטרם שהוא פורס את ה"לחם-משנה", ולבסוף להשאיר חתיכה גדולה יותר מהסימון, כך שגם החלה תהיה מותרת בטלטול[13].

ח. שמרים של חמץ שנמכרו לגוי לפני הפסח, ולאחר הפסח התפיחו בהם בצק - קיים ספק כיצד להפריש חלה מעיסה זו[14], לכן עדיף שלא לקנותם, ואם קנה יפריש חלה מארבע קצוות העיסה[15].

ט. מותר לשרוף חלה בתנור בין בתבנית בין בקרקעיתו[16]. אבל אפשר גם לקבור אותה או לזרוק אותה לפח באופן שהיא עטופה בכיסוי שאינה נראית ממנו ואינו נפתח. ומ"מ אסור לאפותה עם לחם אחר, ובדיעבד, אם אפה - לספרדים נאסר כל הלחם שבתנור, וגם לאשכנזים טוב להחמיר.

 

הלכות חלה/ב'

א. ברכת הפרשת חלה לספרדים: "להפריש חלה תרומה"[1], לאשכנזים: "להפריש חלה"[2].

ב. רצוי שגם האיש יפריש חלה מידי פעם, ולכל הפחות בעשרת ימי תשובה[3]; אך אם אשתו רוצה, היא קודמת[4].

ג. טוב שהאשה תפריש כסף לצדקה לפני שמפרישה חלה, כפי שמפרישה לפני שמדליקה נרות שבת ולפני שטובלת במקווה[5]; ורצוי לתת מטבע ואח"כ שני מטבעות[6]. אם אין בידה מטבעות באותה עת, תתכוון בליבה לתת כסף לצדקה.

ד. אשה הלשה בצק בכמות החייבת בחלה, וכוונתה לחלק את העיסה בעת הלישה לכמה אנשים כשכל אחד יקבל כמות הקטנה מן השיעור החייב בחלה:

1. אם הקמח נקנה מכספה הפרטי, היא פטורה מלהפריש חלה[7]. ואף אם אפתה להם את העיסות בתנור אחד[8].

2. אם הקמח נקנה מכספי הציבור - חייבת להפריש חלה[9].

ה. יש נשים הנוהגות להפריש חלה במאפיה, כשכל אחת לוקחת בצק בכמות הדרושה (כשיעור חלה), כדי שתוכל לברך על ההפרשה. במקרה כזה על בעל המאפיה להקנות לכל אחת מהן את הבצק, ולא די למנותה כשליחתו[10].

ו. דין צירוף להשלים לשיעור החייב בחלה קיים גם לאחר האפיה. משום כך: עוגות או עוגיות השייכות לאדם אחד, ובכל אחת מהן אין שיעור המחייב חלה, אך הונחו בקערה אחת או שהונחו על השולחן וכוסו במפה אחת - יש להפריש מהן חלה בברכה אף אם אינן נוגעות אחת בשניה[11].

ז. עוגות המונחות בארון או במקרר - קיים ספק אם זה נחשב כצירוף, משום כך יש להפריש מהן חלה בלא ברכה[12].

ח. גם עוגות של מספר אנשים שהובאו לסעודת מצוה או מסיבה משותפת, מצטרפות לשיעור חלה (עפ"י המבואר בסעיף הקודם)[13]. במקרים אלו יש להפריש חלה בלא ברכה, שמא כבר הופרשה חלה מחלק מהעוגות[14].

ט. כמו כן עוגות שנתקבלו כמשלוח מנות - יש להפריש מהם חלה בלא ברכה מחמת הספק[15]. במקרים אלו די להפריש ממשלוח אחד על הכל, ואין צורך להפריש מכל משלוח לחוד[16].

י. לחם אינו מצטרף עם עוגות לשיעור חלה. כמו כן עוגות מתוקות ומלוחות אינן מצטרפות לשיעור חלה, כיון שמקפידין שלא לערבן יחד[17].

 

הלכות חלה/ג'

א. עיסה שכמות הקמח שבה אינה עולה על 1.666 ק"ג קמח, אין שום חיוב להפריש ממנה חלה[1].

ב. עיסה שמשקל הקמח שבה הוא מעל 1.666 ק"ג אך הוא פחות מ 2.400 ק"ג יש להפריש ממנה בלא ברכה[2], ועדיף שלא לאפות עיסה בכמות זו כדי שלא להכנס לספק[3].

ג. עיסה שמשקל הקמח שבה הוא מ 2.400 ק"ג ומעלה - יש להפריש ממנה בברכה, מפני שכמות זו חייבת בחלה בודאות[4].

ד. שיעור החלה המופרשת בזמן הזה היא כלשהו, היות שהחלה טמאה ומיועדת לשריפה[5], ואין להפריש אפילו כשיעור השאור שבעיסה[6]. ואף אלו הנוהגים עפ"י הקבלה, אין להם להדר להפריש 1/24 מהעיסה[7] דעת האר"י (שער המצוות פר' שלח) שעפ"י הסוד יש להפריש גם בזה"ז אחד ממ"ח, אולם הברכ"י  (שם) כתב: "...אבל לא ראיתי ולא שמעתי שום חסיד בדורינו נהג כך".

, ואף לא בעשרת ימי תשובה[8]. ויש אומרים שהבעל מפריש כשיעור הזה בעשרת ימי תשובה[9].

ה. יש מאפיות שמפרישים בהן חלה על עיסה כשעדיין לא התערב בה כל הקמח, ובמקרה זה אין ההפרשה מועילה. כמו כן יש להיזהר במאפיות למצות שממהרים להפריש חלה מן העיסה טרם שנילושה כדבעי. במקרים כאלה - יש להפריש ללא ברכה[10]. וטוב שבמאפיות יעשו תנאי בעת ההפרשה שתחול החלה אף על הקמח שיתערב אח"כ בשעת עריכה[11].

ו. גם עיסה רכה שטוגנה כמו סופגניות - נוהגים להפריש ממנה בלא ברכה כיון שאין אנו בקיאים בגדר עיסה רכה[12].

ז. מלאווח - שנעשה ע"י שכבות בצק שביניהן מרגרינה - דינו כעיסה שנילושה בשמן. אם אופים אותו יש להפריש ממנו בברכה[13], ואם מטגנים אותו יש להפריש ממנו בלא ברכה[14].

ח. אין ללוש עיסה משמן סויה או מיצים טבעיים בלבד, אלא יוסיפו מעט מים[15]. ואם לש עיסה כזו ללא תוספת מים - יפריש בלא ברכה. במקרה זה, לא ישרוף את החלה אלא יניחנה עד שתתייבש ממש. לאחר מכן יעטוף אותה בניילון ובנייר ויניח באשפה או ישרוף אותה[16]16.

ט. עיסה מתוקה מאוד יש להפריש ממנה ללא ברכה מחמת הספק, שמא דינה כדובשנים הפטורים מהפרשת חלה[17].



[1] שיעור חלה הוא עפ"י חשבון הגמ' (עירובין פג ע"ב, פסחים מח ע"ב) הוא מ"ג ביצים וחומש. בראשונים נחלקו ביחס למה הגמ' חישבה את מידת העומר. להלכה נוקטים שחשבון הגמ' הוא עפ"י משקל מ"ג ביצים של קמח, כדעת הרשב"א (שו"ת סי' תסד) והרמב"ם (ביכורים פ"ו הט"ו), וכן פסק השו"ע (יו"ד סי' שכד סעי' א). ועי' רא"ש (הל' חלה סי' ג).

השאלה היא כיצד להשוות את מ"ג הביצים עם המידות שבימינו. מ"ג הביצים נמצא בפוסקים עפ"י מידת "דרהם" שהיא שווה ל 3.2 גרם (עפ"י הגרא"ח נאה זצ"ל שיעורי תורה עמ' 45)

הרמב"ם (פיהמ"ש עדיות פ"א מ"ב) כתב ששיעור זה הוא 520 "דרהם", וכן פסק השו"ע (סי' שכד סעי' א). אולם הפוסקים נחלקו כיצד מתרגמים זאת למעשה:

א. לדעת רבינו האי גאון ורבינו סעדיה גאון ורבינו אשר מלוניל (הובאו  בכל-בו הל' חלה סי' פט), וכן כתב בשבולי הלקט (סי' ריב), וכמותם נקט הבן איש חי (שנה א פרשת צו סעי' יט, שנה ב פרשת שמיני דיני חלה סעי' א) - שיעור מ"ג ביצים וחומש שהוזכר בגמ' הוא מידת נפח שמשקלה הוא 777 דרה"ם של נוזלים. זאת על פי מה שכתב הרמב"ם (פיהמ"ש לעדויות פ"א מ"ב) שביצה היא שני שליש משיעור הלוג, כשרביעית הלוג הוא 27 דרה"ם, ושני שליש מכמות זו היא 18 דרה"ם. ובחישוב פשוט כמות זו בהכפלה של מ"ג ביצים וחומש התוצאה היא 777 דרה"ם. הרי שבסיכום שיעור חלה הוא 2.400 ק"ג. וכתב הבן איש חי (שם) שכמות הקטנה משיעור זה אין צורך להפריש ממנה כלל אף לא מחמת הספק.

ב. לדעת כף החיים (או"ח סי' תנו ס"ק טז), יש לנהוג כפשטות דברי הרמב"ם והשו"ע (שם) שקמח במשקל של 520 דרה"ם חייב בחלה. זאת מחמת העובדה שמ"ג ביצים בנוזלים משקלם הוא כ777- דרה"ם וכיון שהקמח משקלו הסגולי קטן בשליש מהמים משום כך יוצא שמשקלו בנפח של מ"ג ביצים הוא 520 דרה"ם.  וכיון ששיעור הדרה"ם בהשואה ל"גרם" הוא ביחס של 3.2 גרם לדרה"ם  הרי שמקמח שמשקלו 1.666 ק"ג - כבר ניתן להפריש בברכה.  

ג. יש הסוברים ששיעור הביצים של היום קטן בחצי משיעור הביצים של תקופת הראשונים ומשום כך החיוב להפריש חלה הוא רק כשהקמח הוא במשקל של שמונים ושבע ביצים בקירוב, כך כתב הצל"ח (פסחים קטז ע"ב ד"ה הואיל). משום כך הוכיח שלמעשה שיעור חלה הוא כשני "פונט" (מידה שהיתה נהוגה בזמנם) שהוא לערך 4.000 ק"ג. בשו"ת חת"ס (או"ח סי' קכז) חלק עליו בענין הקטנת המידות אך מסקנתו שווה מסיבה אחרת עי"ש. ועי' עוד מה שכתב בענין זה הגר"ע הדאיה זצ"ל (שו"ת ישכיל עבדי ח"ד או"ח סי' לב) תשובה להגרא"ח נאה זצ"ל. ויש שיטות נוספות ועי' על כך בהרחבה בספר "מידות ושיעורי תורה" (להרב חיים פנחס בניש שליט"א, עמ' רטז-רכד ועמ' רצא­רצג).

[2]  לדעת הראשל"צ שליט"א יש לחוש לשיטות המחייבות להפריש מכמות של 1.666 ק"ג קמח לעיל (הע' 1 אות ב) אך לא להפריש עם ברכה, מפני שדעת הרמב"ם (ביכורים פ"ו הט"ו) ששיעור חלה הוא עפ"י 520 דרה"ם מתאים לפי משקל הקמח שהיה במצרים כמו שמפורש ברמב"ם (שם). אך יתכן שהקמח שלו היה יותר קל מהקמח שבזמנינו, כמו שהעיר הרדב"ז (שם). ולפי זה קמח שמשקלו הסגולי כבד יותר מהקמח שעליו דיבר הרמב"ם יהיה משקלו בנפח של מ"ג ביצים וחומש גדול יותר מ 1.666 ק"ג. חשש נוסף שהרמב"ם דיבר על קמח שנטחן באופן שונה והוא עב יותר (עי' על כך עוד בספר   "מידות ושיעורי תורה" (עמ' ריז ובהע' 8-10). משום כך דעת הראשל"צ שליט"א שחיוב חלה בברכה הוא רק במשקל של קמח שתואם את משקל המים במידת הנפח של מ"ג ביצים וחומש. מתוך הנחה שגם אם הקמח בימינו כבד יותר מהקמח שבתקופת הרמב"ם, ודאי שאינו כבד יותר מהמים שבימינו. וחשבון משקל המים בנפח של מ"ג ביצים וחומש הוא 2.400 ק"ג.

[3] . משום שאף אם הקמח קל מהמים בשליש, הרי בשעור כזה ודאי יש שיעור שחייב חלה כמבואר לעיל (הע' 1 אות ב).

[4] כדי לא להכנס למצב של הפרשה מספק ללא ברכה שהוא גם דבר שאינו רצוי כשיש דרך אחרת.

[5] שיעור חלה מהתורה הוא כלשהוא (ספרי שלח) וחכמים קבעו שיעור של 1/24 בעיסה ביתית, ו1/48- במאפיה כדי שתהיה לכהן תועלת מהמתנה. אם החלה נטמאה בשוגג בכל מקרה מפרישין אחד חלקי ארבעים ושמונה. חלה (פ"ב מ"ז), רמב"ם (ביכורים פ"ה ה"ט),  שו"ע (סי' שכב סעי' א), ולפי זה בימינו שהחלה טמאה היה צריך להפריש לכל הפחות 1/48. אולם כתב הברכ"י (יו"ד סי' שכב סעי' ד) שבזמן הזה יש להפריש כלשהוא כמו שפסק השו"ע (יו"ד סי' שלא סעי' יט) לגבי תרומה. ולדעת הרמ"א (סי' שכב סעי' ה) נוהגים להפריש כזית.

[6] עי' ט"ז (יו"ד סי' שכד סקי"ג), ש'ך (שם ס"ק כא), עולת ראיה (ח"א עמ' 353 סעי' א).

[7] דעת האר"י (שער המצוות פר' שלח) שעפ"י הסוד יש להפריש גם בזה"ז אחד ממ"ח, אולם הברכ"י  (שם) כתב: "...אבל לא ראיתי ולא שמעתי שום חסיד בדורינו נהג כך".

[8] עפ"י המבואר לקמן (הע' 14) שראוי שכל אחד יפריש בעצמו חלה לפחות בעשי"ת.

[9] בן איש חי (פ' שמיני אות ג).

[10] הפרשת חלה קודם לישת העיסה אינה מועילה, משנה (חלה פ"ב מ"ה). לכן יש להקפיד בעת ההפרשה שלא ישאר קמח שלא נילוש שיש בו שיעור המחייב בחלה: שו"ע (יו"ד סי' שכז סעי' ב), ש"ך (שם ס"ק ג), כף החיים (או"ח סי' רמב ס"ק כה). הפתרון האפשרי הוא כמבואר בשו"ע (שם) שיאמר: "הרי זה חלה... ולכשתיעשה כולה עיסה אחת תתקדש זו שבידי לשם חלה (ובמקרה זה חלות החלה היא רק לאחר סוף הלישה ועירוב כל הקמח).

[11] שו"ע (שם) וכמו שבמעשר מועילה הפרשה במחובר על מה שייתלש, עפ"י חוס' (נזיר יב ע"ב ד"ה מ"ט), ועי' שו"ת משפט כהן (סי' לה). אם אומר את הנוסח הזה, חלות החלה היא למפרע.  יש לוודא שכך עושים באותה מאפיה ולא לסמוך שכך הדבר נעשה. והראשל"צ שליט"א הוסיף וז"ל: וטוב ללמד את הנשים להתנות כך, אעפ"י שמשמע מרמ"א - רק אם יש לחוש לצירוף קמח כשיעור חלה - לפי דברי האר"י המובא בכף החיים (שם) לא משמע כן. ועל כן אם מפזרים קמח בשעת עריכה אפילו פחות מן השיעור, ראוי להתנות כן. וכן אפשר לאשה להתנות בדרך זו פעם אחת בשנה.

[12] בגמ' (פסחים לז ע"ב) נחלקו אם חל חיוב הפרשת חלה על עיסה המבושלת או מטוגנת כשלדעת רוב הראשונים פוסקים כמ"ד שעיסה מבושלת פטורה מחיוב חלה ועי' ב"י (סי' שכט). ונחלקו הראשונים האם אותו דיון קיים גם לגבי עיסה עבה. לדעת ר"ת (תוס' פסחים לז ע"ב

ד"ה דכולי עלמא) עיסה עבה לכו"ע חייבת בחלה כיון שהיא הוגדרה כבר כלחם משעת לישתה, והייעוד לטיגון לבסוף אינו יכול להיות גורם לפטור, עפ"י המשנה (חלה פ"א מ"ה).

לדעת הרשב"א (תורת הבית שער א), הרא"ש (הל' חלה סי' ב), הרמב"ן (הובאו דבריו ברא"ש הל' חלה סי' ב) עיסה המיועדת לטיגון פטורה מחיוב חלה אף אם היא עיסה עבה. לדעת מהר"ם (הובא ברא"ש שם), מחמת הספק, בכל מצב מעין זה יש לייעד חלק מן העיסה לאפייה ואז לגרום לחיוב חלה.

להלכה פסקו הרמב"ם (ביכורים פ"ו הי"ב) והשו"ע (יו"ד סי' שכט סעי' א) כדעת הרא"ש (שם), ומכל מקום כתבו הש"ך (שם ס"ק ד), הבית לחם יהודה (שם סעי' ג) והפתחי תשובה (שם ס"ק א) שיש לחוש לדעת ר"ת, משום כך אם לש עיסה עבה יש להפריש חלה בלא ברכה, אף שהייעוד הוא טיגון או בישול, ומשום שאין אנו בקיאים מהי עיסה עבה הרי שגם עיסה כעין סופגניות יש לחוש ולהפריש בלא ברכה. וכמו שפסק כף החיים (או"ח סי' רמב ס"ק כז) אודות לביבות. ועי' מאמרו של הרב יגאל הדאיה (אמונת עתיך 7 עמ' 33).

[13]  עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה משנה (חלה פ"ב מ"ב). וכתב הרא"ש (חלה שם, ובהל' חלה סי' ג) שכיון שעפ"י דעה אחת בירושלמי (חלה פ"ב ה"ג) יוצא שמשנה זו אינה להלכה, יש להחמיר שלא ללוש במי פירות בכדי שלא להכנס בספק. לעומתו סובר הרשב"א (סי' תסד) כדעה השניה  בירושלמי (שם ה"א) שכולם מודים שעיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה,  וכך פסקו הרמב"ם (ביכורים פ"ו הי"ב) והשו"ע (יו"ד סי' שכט סעי' ט), ונתבארו הדברים במהר"י קורקוס וכס"מ (שם). משום כך גם בנילושה בשמן רגיל (ולא שמן זית) או מיץ תפוזים או תפוחים טבעי דעת הראשל"צ שליט"א היא להכריע כדעת הרמב"ם והשו"ע (שם). ועי' ש"ך (יו"ד סי' שכט סק"ט).

[14] . לביאור החילוק בין אפייה לטיגון לענין ברכה עי' לעיל (הע' 10).

[15] כי בלא זה לא יוכל לשרוף את החלה אם לא הוכשר הקמח (ביאור הגר"א שם ס"ק ד) ועי' פתחי תשובה (סי' שכט ס"ק ד).

[16] רמ"א (סי' שכט סעי' י), ועי' שך (שם).

[17] במשנה (חלה פ"א מ"ד) נאמר שדובשנים פטורים מחלה, ונחלקו המפרשים בטעם הדין: לדעת רש"י (פסחים לז ע"ב ד"ה דובשנין) והרע"ב (שם בפי' א), הפטור הוא רק אם מטגנים אותם. לדעת הרמב"ם (פיהמ"ש שם), הטור (יו"ד סי' שכט) והרע"ב (שם בפי' ב), הלישה בדבש מוציאה אותם מהגדרת "לחם הארץ" ולא חל עליהם חיוב כלל. ודייק התפא"י (שם אות כו) שלדעתם הפטור הוא אף אם יאפו אותם בתנור. על כן יש להפריש חלה בלא ברכה, לצאת מחמת הספק. ועי' ט"ז (או"ח סי' קסח ס"ק ז), תורת הארץ (פרק ד סי' פז בשם שו"ת צמח צדק החדש), שו"ת מנחת יצחק (ח"ח סי' קט).



[1] בפוסקים הובאו מספר שיטות לגבי נוסח ברכת הפרשת חלה:

א. יש הסוברים שצריך לומר "להפריש תרומה": רמב"ם (ביכורים פ"ה הי"א), סמ"ג (עשין קמא), טור (שם בשם י"א), שו"ע (שם סעי' א). ולדעת המנהיג (הל' פסח דיני חלה עמ' תנט) הדבר אף לעיכובא. טעמם הוא שהמילה "חלה" הינה מילה נרדפת למילה עוגה, והמצוה היא הרמת "תרומה" מן העיסה.

ב. יש הסוברים שצריך לומר: "להפריש חלה". כן כתב הטור (סי' שכח, בדעה א). וטעמו, משום שזוהי המצוה המפורשת בפסוק (במדבר יט כ) "ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה"; אך לדעתו אין עדיפות לאחת הנוסחאות. וכן דעת הסמ"ק (סוף סי' מו).

ג. יש הסוברים שצריך לומר: "להפריש תרומה חלה" כן כתב הש"ך (סי' שכח ס"ק א) בשם המהרש"ל, כדי לחוש לכל אחת מהדעות הנ"ל. אולם הש"ך דחה את סברתו, כיון שלדעת הסמ"ק והטור אין קפידא כיצד לברך, ואילו צירוף של שתיהן יחד יוצר הפסק בתוך הברכה. ועי' נקודות הכסף (שם ד"ה ותמיהני).  

ד. יש הסוברים שצריך לומר: "להפריש חלה תרומה": בן איש חי (שנה א פרשת צו סעי' יט, שנה ב פרשת שמיני סעי' ב), כף החיים (או"ח סי' רמב ס"ק כז). הטעם לומר נוסח זה נתבאר בשו"ת משפט כהן (סי' ל) ובסידור עולת ראי"ה (ח"א עמ' שנג וח"ב עמ' תכ הע' פט), ומקורו מהירושלמי (חלה סוף פ"א) הסובר שהמצוה לקרוא שם חלה ושם תרומה בשעת ההפרשה. שיטה זו סוברת שיש להעדיף את הסדר המופיע בפסוקים (במדבר טו יט-כ). וכך מנהג הספרדים בירושלים. נוסח זה עדיף לדעת מרן הראשל"צ שליט"א.

[2] בספר נטע הילולים (עמ' פד) כתב שכך נהגו בני אשכנז לברך, וכדעת המהרש"ל שהובא לעיל (בהע' 19), וראה שו"ת משפט כהן (סי' ל).

[3] בן איש-חי (שנה שניה פר' שמיני סעי' ג בשם האר"י). וכן כתב בכף החיים (סי' רמב ס"ק כד) שבעשי"ת יש חשיבות לקיים מצוה זו בהידור.

[4] כיון שהאשה איבדה חלתו של עולם, ע"כ צריכה היא לתקן את אותו הפגם על ידי מצוות הפרשת חלה: ירושלמי (שבת פ"ב ה"א), רש"י (שבת לא ע"ב). וכן נקטו להלכה: שו"ת התשב"ץ (ח"ב סי' רצא הל' חלה ד"ה הפרק הז'), או"ז (ח"א הל' חלה סוף סי' רכה), בית הלל (לשו"ע יו"ד סי' שכח סעי' ג). עפ"י זה הסיק בכף החיים (שם ס"ק כד) שגם כשהאיש רוצה לקיים מצוה זו, הדבר מותנה בהסכמת אשתו, וכעין מה שכתב הב"ח (או"ח סי' רסג ד"ה והנשים) לענין הדלקת נר שבת. ועי' מאמרו של הרב עזריאל אריאל (התורה והארץ ח"ג עמ' 343).

[5] כתב הבן איש-חי (שנה שניה פר' נח בהקדמה ד"ה והנה): "כי בהדלקת נרות שבת יהיה תיקון לחטא חוה ונסלח החטא... ולכן טוב שהאשה תפריש קודם הדלקה שתים או שלוש פרוטות לצדקה כדי שתהיה עזר וכפרה לסליחה על חטא חוה". וה"ה בהפרשת חלה ובנדה שהם מצוות המיוחדות לנשים מהטעם האמור.

[6] בטעם הדבר ראה ב"ספר הלכה" (ח"א) לראשל"צ הגר"מ אליהו שליט"א.

[7] חלה (פ"א מ"ז). מהירושלמי (חלה פ"א ה"ה, מעשרות פ"ה ה"ג) עולה שלישה ע"מ לחלק מחשיבה את החתיכות כאילו נילושו כעיסות נפרדות שכל אחת קטנה משיעור החיוב;  וכן פסק השו"ע (יו"ד סי' שכו סעי' ב).

[8] כיון שלישה של אדם פרטי על מנת לחלק למספר אנשים, כמוה כלישת עיסות קטנות על ידי מספר אנשים. ועיסות אלה אינן יכולות להצטרף בסתם אלא אם אינם מקפידים על כך, כמבואר לקמן (סעי' ז-ח).

[9] כפי המבואר במשנה (חלה פ"א מ"ז) בענין נחתום שאף שלש לחלק חייב להפריש חלה מהבצק. הטעם לכך נתבאר בירושלמי (שם ה"ה), שנחתום הלש על מנת לחלק, אם הוא לא ימצא קונים - ילוש בחזרה את כל החתיכות לעיסה שיש בה כדי חיוב חלה, משום כך כוונתו הראשונה לחלק אינה יוצרת פטור. והוא הדין בכל מי שלש עיסה השייכת לציבור. וכן פסק השו"ע (סי' שכו סעי' ב)  וע"ע פת"ש (ס"ק ב).

[10] הב"ח (יו"ד סי' שכו ד"ה ויש נוהגים) והש"ך (שם ס"ק ד) כתבו שאין לעשות כן ויש לבטל את המנהג; וכל אשה שמברכת על חלקה, מברכת ברכה שאינה צריכה. מכיון שכל העיסה שהנשים לוקחות ממנה נילושה בבת אחת, הרי שחל עליה חיוב אחד ויש לפוטרה בברכה אחת. אולם לדעת שו"ת משאת בנימין (סי' א) מכיון שבעל המאפיה יודע בעת הלישה שתבואנה נשים להפריש מכל שיעור חיוב בנפרד, הרי שכבר בשעת הלישה חל חיוב חלה על כל חלק בנפרד, ואין בכך משום ברכה שאינה צריכה. ודייק זאת מהירושלמי (חלה פ"א ה"ה), שם נאמר שאם אדם פרטי לש עיסה ע"מ לחלקה לחלקים שאין בכ"א שיעור חיוב  - כוונתו בעת הלישה יוצרת את הפטור; והוא הדין שלישה שמטרתה לחלק לכמה נשים כדי שיעור חיוב לכל אחת - יוצרת חיוב נפרד על כל חלק. וצירף לכך את הסברא שעל ידי כך הן זוכות לקיים בכל ערב שבת מצוות הפרשת חלה, וכן נקט הט"ז (יו"ד סי' שכו ס"ק ב). 

[11] חלה (פ"ב מ"ד), פסחים (מח ע"ב), נדה (ח ע"א), שו"ע (יו"ד סי' שכה סעי' א). בירושלמי (פ"ד ה"א) מבואר שבעיסות שנאפו בנפרד ומצרפים אותן על ידי סל וכדו', הדבר מועיל רק אם הן מאותו המין לענין חלה, ולא כשהן משני מיני דגן שונים. וכך פסק השו"ע (סי' שכד סעי' א-ב).

[12] להלכה כלי מצרף לשיעור חלה אבל קרקע הבית אינה מצרפת, וקיים ספק בפוסקים בדין תנור שקבוע בכותל וכדו'. משום כך יש להפריש במקרה כזה בלא ברכה: עי' חלת לחם (סי' ד ס"ק כא), דעת תורה (או"ח סי' תנז סעי' א ד"ה ובאמת), ועי' "אמונת עתיך" (9 עמ' 31).

[13] אם התערבו עיסות של שני אנשים - כשאינם מקפידים על כך חל על העיסה הגדולה חיוב חלה: חלה (פ"ד מ"א), שו"ע (שכה סעי' א). עפ"י זה כתב בספר חלת לחם (סי' ה סעי' יב) שעוגות של מספר אנשים שהובאו למסיבה - נחשבות כשל אדם אחד.

[14] הסיבה שלא לברך היא שמא חלק מהאנשים הביאו עוגות שהופרשה מהם חלה, וייתכן שבלא עוגות אלו אין כמות החייבת בחלה.

[15] שמא נאפו בכמות גדולה והופרשה מהם חלה טרם שהביאו אותם למסיבה עם שאר העוגות. ועי' כף החיים (או"ח סי' רמב ס"ק כו).

[16] נחלקו הפוסקים במקרה של עיסות מכמה מקומות האם ניתן להפריש מכל אחד בנפרד או ממשלוח אחד על הכל: לדעת הראשל"צ אין צורך להפריש מכל משלוח בנפרד אלא ממשלוח אחד על הכל - משום שקיימים כאן כמה ספיקות: א. שמא העוגות כלל לא התחייבו עד כה לא בלישה ולא על ידי צירוף. ב. שמא הצירוף נעשה במקרר או בארון שקיים ספק בהלכה אם צירוף כזה מחייב בהפרשת חלה כמבואר לעיל (סעי' ז והע' 12). ג. שמא השולח לש כמות גדולה והפריש ממנה חלה כדין וכמבואר בהע' הקודמת.

[17] עי' חלת לחם (סי' ה שיירי ברכה ס"ק מה) שלחם ועוגות - לא מועיל בהם צירוף לחלה, היות שגם אדם אחד מקפיד על כך שהבצק של הלחם לא יתערב  עם הבצק של העוגות שנילוש עם מרכיבים נוספים,  והוא הדין במיני מאפה שמקפידים שלא לצרפם יחד.



[1] 1. עפ"י כתובות (כה ע"א), נדה (מז ע"א), וכפסק הרמב"ם (ביכורים פ"ה ה"ה) והשו"ע (יו"ד סי' שכב סעי' ב). בירושלמי (חלה פ"ד ה"ד) משמע שגם בזה"ז חיוב חלה הוא מדאורייתא, ודנו המפרשים בדבריו. עי' בהרחבה אוצר מפרשי התלמוד (חלה פ"ד מ"ח עמ' תשכט-תשל).

[2] במשנה (חלה פ"ד מ"ח) נאמר שבחו"ל תיקנו חכמים להפריש שתי חלות: החלה העיקרית נשרפת כיון שהיא טמאה בטומאת ארץ העמים, והשניה נאכלת בכדי שלא תישכח תורת חלה בחו"ל, או מהטעם שלא יאמרו שגם בא"י יש מצוה לשרוף את החלה. עי' בכורות (כז ע"א), ירושלמי (חלה פ"ד ה"ד), רמב"ם (ביכורים פ"ה ה"ז), שו"ע (יו"ד סי' שכב סעי' ד). בביאור השיטות השונות עי' בהרחבה אוצר מפרשי התלמוד (חלה עמ' תשכה-תשכו). 

ונחלקו הראשונים מה הדין בזה"ז: לדעת הבה"ג (הל' חלה דף טז ע"ב) יש להפריש רק חלה אחת, כיון שבזה"ז גם חלת א"י נשרפת. מאידך לדעת הרא"ש (חולין פ"ח סי' ד) גם כיום מפרישים בחו"ל שתי חלות, כיון שגם בא"י החלה נשרפת, הרי שבחו"ל עלולים שלא להפריש כלל, אם לא נפריש שם אחת לאכילה. וכן פסקו הרמב"ם (ביכורים פ"ה ה"ח) והשו"ע (סי' שכב סעי' ד). אלא שלדעתם אם יש כהן קטן או גדול שטבל מטומאת קרי די להפריש חלה אחת ולתיתה לו. 

הרמ"א (שם סעי' ה בהג"ה) כתב שהמנהג להפריש חלה אחת ולשורפה, ושני טעמים נאמרו:

א. שאם נפריש חלה אחת לאכילה, לא תמיד יקפידו על שמירתה עד שימצא כהן ראוי, וכהן קטן עלול לנהוג בה בביזיון. כן כתבו הרדב"ז (ח"ג סי' תתסד) והש"ך (שם ס"ק ט).

ב. שאין אנו יודעים מיהו כהן אמיתי. כן כתבו הט"ז (ס"ק ה) והש"ך (ס"ק ט) בשם המהרש"ל (חולין פ"ח סי' ס). אולם הפת"ש (שם ס"ק ג) הביא פוסקים שדחו את הסברא השניה.

ועי' אוצר מפרשי התלמוד (חלה פ"ד עמ' תשכז הע' 77-82) ואמונת עתיך (גליון מס' 5 עמ' 27).

לדעת הראשל"צ, הספרדים בחו"ל צריכים לנהוג כפי המופיע ב"צדה לדרך" (מאמר א כלל ה, הובא באוצר מפרשי התלמוד - חלה - עמ' תשכז הע' 77), שבספרד נהגו להפריש שתי חלות. אך אין למחות במקילים כדעת רמ"א.

[3] בגמ' (פסחים מח ע"ב) נותרה השאלה בספק, והכריע הרמב"ם (ביכורים פ"ז הט"ז) שבדאורייתא להחמיר, ובדרבנן להקל. השו"ע (יו"ד סי' שכה סעי' א) מאידך כתב בסתמא ששולחן בלי שפה אינו מצרף. ודייקו מדבריו שכוונתו להקל בכל מצב, משום שאף חלת הארץ בזמן הזה היא מדרבנן, כמבואר לעיל (סעי' א והע' 1), עי' ש"ך (ס"ק ב). אמנם בכה"ח (או"ח סי' תנז ס"ק כג) הובאה הדעה שבא"י יש להחמיר כיון שעיקרה מן התורה ולהפריש ללא ברכה, עי' ב"ח (שם ד"ה ואם נתנם) וערוה"ש (שם סעי' ד) בדעת הש"ך (שם). אך לדעת הראשל"צ שליט"א אין להחמיר.

[4] עפ"י המשנה (חלה פ"ב מ"ד) שצירוף עיסות שלא בכלי הוא עד שיישוכו. בהגדרת "נשיכה" עי' אוצר מפרשי התלמוד (חלה עמ' שנו והע' 3).

[5] שו"ע (יו"ד סי' שכה סעי' א), ואף שכתבה בשם יש מי שאומר, אין חולק בדבר: עי' ש"ך (שם ס"ק ה). ומכל מקום אם כיסה רק בחלק העליון זה נחשב כצירוף. כן כתב כה"ח (או"ח סי' תנז ס"ק כד). ועי' ביאור הלכה (סי' תנז ד"ה ויתן וד"ה והסל).

[6] בגמ' (פסחים מח ע"ב) מובאות שתי דעות לגבי דברים המצרפים לחלה: לדעת רבי יהושע תנור מצרף, ולדעת רבי אליעזר סל מצרף, והלכה כרבי אליעזר. ונחלקו הפוסקים בדעת ר' אליעזר: לדעת הרמב"ן (הל' חלה דף כז) והרא"ש (הל' חלה סי' ה) ועוד ראשונים, כוונתו ששניהם מצרפים. אמנם בירושלמי (חלה פ"ב ה"ב) נראה שזו מחלוקת אמוראים וביאר הר"ש (חלה פ"ב מ"ב) שכוונת הירושלמי למחלוקת רבי אליעזר ורבי יהושע. והסיק הרשב"א (תורת הבית ש"ב) שכיון שהדבר בספק משום כך יש להחמיר בחלה דאורייתא ולהקל בחלה דרבנן. ואילו מדברי הרמב"ם (ביכורים פ"ז הט"ז) משמע שפשיטא ליה שלדעת רבי אליעזר תנור אינו מצרף. בביאור דבריו עי' ברדב"ז (שם) ובכס"מ (שם), מראה"פ (חלה פ"ב ה"ב ד"ה והוא שנשכו), חלת לחם (סי' ד סעי' ו וס"ק כא-כב). למעשה כתב הכס"מ (ביכורים שם) שכיון שבזה"ז גם בא"י חיוב חלה הוא מדרבנן, אין לחוש ולהפריש כלל מעיסות שנצטרפו בתנור בלבד. וכן נראה מדברי הטור והשו"ע (יו"ד סי' שכה) שהשמיטו דין של צירוף בתנור, וכך נקט הגר"א (שם ס"ק ג). ועי' אוצר מפרשי התלמוד (חלה פ"ב מ"ד עמ' שסז-שע ושם בהע' 61-63), שו"ת שארית ישראל (סי' לג).

[7] כן כתבו הר"ש (חלה פ"ד מ"א ד"ה ובזמן), ב"ח (או"ח סי' תנז ד"ה ומה שכתב טוב), ועי' אוצר מפרשי התלמוד (חלה פ"ב מ"ד עמ' שעג-שעד והע' 76­78).

[8] עפ"י הגמ' (פסחים מח ע"ב), וכנפסק בשו"ע (או"ח סי' תנו סעי' א) שכתב שהדרך הטובה בלישת המצות היא ללוש את הבצק בכמויות הקטנות משיעור חלה, בכדי שלא יבואו לידי חימוץ. אמנם במצבים מסויימים, שיש הרבה אנשים העוסקים במלאכה - יש מקילים: עי' משנ"ב (שם ס"ק ז).

[9] דעת השאילתות (פר' צו סוף שאילתא עג) היא שצירוף סל מועיל דווקא כשרודה פת חמה מהתנור לתוך הסל. ומשמע שאם יניחו את הלחם לאחר האפייה על מקום שאינו מצרף - שוב לא נוכל להתייחס אליהם כאילו נאפו יחד ולא יוכלו להצטרף לשיעור חלה. וכן הובא בספר החינוך (מצוה שפה) בשם מורו בשם י"א, וכן באור זרוע (סי' רכז ורל) בשם י"א. ועי' בהעמק שאלה (שם אות יא) שביאר שלדעה זו צירוף הסל מועיל כהמשך גמר המלאכה של הלחם, והביא ראיה לשיטה זו מרש"י (נדה ח ע"א, פסחים מח ע"ב ד"ה אמר). אך כפי הנראה מדעת ספר החינוך (שם) והאו"ז (שם) אין לנקוט כשיטה זו. וכן דייק בהעמק שאלה (שם) מלשון הרמב"ם (ביכורים פ"ו הט"ז) והתוס' (פסחים מו ע"ב ד"ה הואיל). ועי' שו"ת רב פעלים (ח"ד יו"ד סי' לו), כה"ח (או"ח סי' תנז ס"ק כג). ועי' להגרי"ז מינצברג זצ"ל (שו"ת שארית ישראל סי' לג).

[10] הפרשה זו מועילה עפ"י הכלל שבדרבנן אומרים "יש ברירה", וכפי שפסק השו"ע (יו"ד סי' שלא סעי' יא) לענין תרו"מ בזה"ז. ומכיון שגם לגבי חלה ההלכה היא שחיובה בזה"ז הוא מדרבנן (לעיל סעי' א), הרי שניתן להפריש חלה מער"ש על ידי ברירה. ועי' "שמירת שבת כהלכתה" (ח"א פרק יא סעי' כד).

[11] הפרשה זו היא הפרשה על תנאי מערב שבת, והיא אפשרית גם בטבל ודאי בפירות שלו. לגבי אמירת הנוסח בשבת פעם נוספת, לדעת הירושלמי (דמאי פ"ז ה"א) צריך לומר את הנוסח גם בשבת. ונפסק כך ברמב"ם (מעשר פ"ט ה"ט). לדעת הראשל"צ שליט"א אין צורך לומר בשבת את הנוסח, כדעת הריבמ"ץ (דמאי פ"א מ"א ד"ה המזמן), הגר"א (לירושלמי שם ד"ה אידחי) ופאה"ש (סי' יד סעי' יא בהגה ובביש"ר שם ס"ק כב). ועי' "אמונת עתיך" (2 עמ' 11 סעי' ט-יג).

[12] ככל דבר שאינו ראוי לאדם ולבהמה שנחשב ל"מוקצה מחמת גופו": עפ"י שו"ע (או"ח סי' שח סעי' ז) - והרי אינה ראויה לאכילה מחמת איסור אכילת תרומה, עי' משנ"ב (סי' תקו ס"ק כט), "שמירת שבת כהלכתה" (פרק יא הע' עב).

[13] כדין קליפות או עצמות שיש עליהן שאריות אוכל שמותרות בטלטול מחמת האוכל המחובר אליהן, שו"ע (שם). כמו כן אם יחתוך בדיוק עד היכן שסימן הרי שיש כאן חשש "בורר". ועי' "שמירת שבת כהלכתה" (ח"א פרק יא סעי' טז והע' סו, והע' עב בשם הגרש"ז אויערבך).

[14] מקור הדין שעיסה של גוי פטורה מהפרשת חלה הוא בגמ' (מנחות סז ע"א): "עריסותיכם - ולא עיסת נכרי...". ונפסק להלכה בשו"ע (יו"ד סי' של סעי' א). במקרה של תערובת שמרים של חיוב בתוך עיסה שכבר נפטרה  מבואר במשנה (חלה פ"ג מ"ח) שניתן להפריש מיניה וביה כשאין אפשרות אחרת, וכך נפסק בשו"ע (יו"ד סי' שכד סעי' יא). וכתב הטור (סי' שכד בשם רבינו פרץ) שהוא הדין בשמרים שנקנו מנכרי במוצאי פסח על מנת לאפות בהם בצק, ואין בכך הפרשה מפטור על החיוב.

אמנם באורחות חיים (הל' חלה סי' יז הובא בבדק הבית שם ד"ה ומ"ש בשם רבינו פרץ) כתב שיש לסמוך על הפרשה מיניה וביה רק בשעת הדחק. ובשו"ת תרוה"ד (סי' קצ) כתב שבמקרה של תערובת שמרים של נכרי לא ניתן לסמוך על הפרשה מיניה וביה אלא יש צורך להפריש כמות הגדולה יותר מכמות השמרים שנתערבו בעיסה. או להכין עיסה החייבת בחלה ולקרב אותה לעיסת התערובת על מנת שתצטרף שהחלק החייב שבה יצטרף לעיסת החיוב.

[15] בהפרשה מארבע מקומות שונים יודעים בודאות שאחת מהחלות שהופרשה היא בודאי מחיוב על חיוב, ואינה החתיכה של השמרים שפטורים מחלה.

[16] ברמ"א (יו"ד סי' שכב סעי' ה בהג"ה) נאמר: "... ונוהגין להשליכה לתנור קודם שאופין הפת". ויש שכתבו שאין כוונת הרמ"א אלא לאפוקי ממהר"י וייל שחייב לעשות לה היסק בפני עצמה. עי' שש"כ (ח"ב פרק מב הע' נב). אולם לדעת הראשל"צ שליט"א כוונת הרמ"א היא שניתן לשורפה בתנור ואפילו בתבנית.